כולנו יודעים כמה חשוב הקשר של ההורה-ילד. כולנו מבינים כמה חיוני להתפתחות הילד לקבל מהוריו חום ואהבה, קשב והכלה, מסגרת וגבולות ועוד.

אבא – אמא – ילד

אולם, פחות נותנים אנו את הדעת לחשיבות הקשר בין אבא לאמא ותרומתו להתפתחות הנפשית התקינה של הילד. ילד זקוק לראות, לשמוע, ולהפנים שאבא ואמא קשורים אחד לשני והוא נמצא מחוץ לקשר הזה.

אבא – אמא

ילד

הקשר בין אבא ואמא צריך להיות כרוך בהרבה אהבה, הערכה, כבוד הדדי, נתינת אוטונומיה ומקום לייחודיות של השני. ילד שהיה עד לקשר זה יפנים בנפשו זוגיות מיטיבה ומצמיחה ויחסיו עם השני יהיו מבוססים על אותם יחסים שחווה אצל הוריו.

יתר על כן, ילד צריך להכיר ולשאת את היותו מחוץ לקשר המיוחד שבין אבא לאמא. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי גם בהתנהגויות פשוטות כמו למשל, כשאבא ואמא יוצאים יחד לבלות, לסידורים , 'לעניינם' ומשאירים את הילד עם מבוגר אחר אחראי (לדוג' בייביסטר או סבתא). כאשר אבא ואמא סוגרים את חדרם והוא נשאר בחדרו. אז אם עד היום הרגשתם רגשות אשמה להעניק לעצמכם זמן פרטי ללא הילדים אז דעו שהדבר חיוני ובריא להתפתחותם!

כיצד הדבר תורם להתפתחות הילד כשהוא עד לקשר הזוגי של הוריו אך אינו שותף לו?

באופן זה הילד מפנים בנפשו פרוטוטיפ של האובייקט השלישי. בכל מערכת יחסים בין שניים תמיד קיים השלישי. בין בני זוג יש את העבודה, יש את המשפחה שלו/ה, יש הלימוד, הקריירה, הילדים. אנו מכירים את המשפטים "לעבודה יש לך כוח אך לשמוע אותי לא'. האובייקט השלישי יכול להיות גם השאיפות הייחודיות של כל אחד, החלומות והמשאלות של כל אחד ואפילו המחשבות . לדוג' "רואים שאת לא איתי את פשוט חולמת".

השאלה עד כמה אדם מסוגל לשאת שלשני יש עניין בדברים אחרים שהם לא הוא? עד כמה אנו מסוגלים לפרגן לשני שאוהב את עבודתו, את חבריו, ואפילו את חלומותיו ושבזמנים מסוימים הוא מתעניין בהם יותר מאשר בנו.

עד כמה אנו מכירים בעובדה שגם כאשר הבן זוג שלנו עסוק בדבר אחר אין זה אומר שלא איכפת לו מאיתנו, אין זה אומר שהוא לא אוהב אותנו?!

יכולת נפשית זו נקנית לראשונה בילדות מול הוריו. המשולש המשפחתי הטוב ביותר הוא זה שיכול לאפשר לקשר הדיאדי שבין הורה לילד (אם-ילד, אב-ילד) ובד בבד להכיר בקשר המיוחד שבין ההורים (אבא-אמא) שלילד אין דריסה בו.

לשאלות ותגובות ניתן לפנות למייל [email protected]